מהחוף והפירות הטרופיים בתאילנד להר מושלג וכפרים נידחים בנפאל.
לנפאל הגענו עם קבוצת הריטריט מתאילנד (על זה אכתוב פעם אחרת) ישר לזרועותיה של קטמנדו, תוך יום עלינו על אוטובוס ונסענו שעות ארוכות, עוברים נופים מרהיבים, נהרות, הרים ובעיקר מתמודדים עם אבק וטלטולים. שם הבנתי שהמסע הזה הולך להיות יותר מאתגר ממה שדימיינתי. הימים הראשונים עברו עלי בקושי פיזי ונפשי רב. אני מודה ומתוודה, שאין אני מורגלת בהליכות ארוכות, בטיפוסים ובאתגרים פיזיים. אני מזדהה מאוד עם מילות השיר של אריק איינשטיין: ״אבל אני אוהב להיות בבית״. תוסחפו לזה את השינה באוהלים, תזוזה כל מיום ללוקיישן אחר, השהות האינטנסיבית בקבוצה, ללא יכולת לסגת לזמן הפרטי שאני כה מורגלת לו. הרגשתי שאני מתמודדת עם כל השדים הפנימיים שלי, יצאתי לחלוטין מאיזור הנוחות שלי, על כל המשתמע מכך...
למרות הקושי, הימים עברו בהליכה בנופים מרהיבים, הרים מושלגים באופק, המון ירוק וטבע פראי. מידי פעם עברנו באיזה כפר נפאלי והסתכלנו בסקרנות על החיים הכה שונים משלנו.
אחרי שלושה ימים של עלייה הגענו לפסגה הזוהרת, נגה פוחרי NagePokhari, שם מצאנו את עצמנו להפתעתנו הרבה (!) בשלג, מחפשים היכן למקם את האוהלים שלנו. למרות הכל לא דאגתי לרגע כי היינו מוקפים באנרגיה של בטחון והצוות הנפאלי דאג לכל מחסורינו. בדרך כלל תמיד הקימו לנו את האוהלים לפני שעוד הגענו למקום.
למחרת הייתה הירידה שלמרבה ההפתעה הייתה מאתגרת יותר מהעלייה. בתחילתה רצנו בשלג, שיחקנו והיינו ברוח שטות. אחרי א. הצהריים שהיתה נפלאה כתמיד, הירידה החלה להיות לי קשה מנשוא, לא הבנתי למה הייתי צריכה את כל העניין הזה. הטרנספורמציה קרתה כשהגענו לכפר הראשון ״אולנג״, שם התאהבתי בנפאל ובנפאלים, וכל פעם שאני נזכרת ב״אנשי אולנג״ אני מתרגשת מחדש. אני מרגישה שהשארתי שם חלק מליבי.
הם חיכו לנו כל הצהריים והגענו לפנות ערב, הם ניקו וסידרו את כל הכפר למעננו והילדים קיבלו אותנו במטרים של פרחים, בכזאת אהבה אמיתית והתרגשות כנה שליבי נמס לחלוטין. דמעות לא הפסיקו לזלוג, ופתאום ההבנה והאהבה התחברו לנקודה אחת זוהרת בתוך הלב שלי. הבנתי שהמסע זה לא היה רק טרק מאתגר בהרים של נפאל, אלא היכרות אינטימית עם אנשים שליבם טהור ונתינתם חסרת כל אינטרס, משהו שכבר נדיר במחוזותינו.
בשלב הזה כבר התמסרתי לטיול. מדי יום ביקרנו בכפר אחר, עברנו בבתי ספר השונים הנתמכים על ידי ELA. כל בית בפר בו ביקרנו הילדים קיבלו את פנינו בשמחה ובהתרגשות שובת לב. המטירו עלינו כמויות אדירות של פרחים וכיבדו אותנו בשירים וריקודים.
ועכשיו לחלק החשוב -הקרדיטים! ראשית לפורטרים המסורים שעל גבם הצנום סחבו את כל הציוד של הקבוצה בחיוך ובענווה. לצוות המטבח המהולל ששרד יום וליל על הכנת ארוחות גורמה טבעוניות ובריאות בשטח!! מי שלא ראה אותם בעשייה לא יאמין למה יצא להם מהידיים. פשוט מדהים, כל ארוחה הפתעה חדשה!
ולדובדבן שבחלב הקוקוס: ד״ר עדיאל תל-אורן ששטף אותנו בידע אינסופי, בלתי נדלה ומרתק על ההיסטוריה, הגיאוגרפיה והתרבות של נפאל. היה ברור לכולם שזה בדמו, שהוא חי את הידע וכמה להעביר אותו הלאה. כמו כן, זכינו לקבל טיפים יקרים מפז על תזונה, אורח חיים ובריאות על כל היבטיה. חשוב לי להוסיף שלולא ד״ר עדיאל תל-אורן לא הייתי עוברת את המסע בשלום. הוא חיזק את ידי לאורך כל הדרך, כאשר הזכיר לי את המהות שלמענה הצטרפתי מראש לטיול. קיבלתי מוטיבציה ישר לוריד להמשיך ללכת ולא לוותר לעצמי. למדתי ממנו שאר רוח מהי! למרות הכל, שום מילה אינה מספיק מדויקת וחזקה על מנת לתאר חוויה חד פעמית שכזו. מיותר לציין שאני ממליצה על החוויה בחום רב לכל מי שמבקש לצאת מהעולם המוכר לו לתרבות כה תמימה וראשונית. העבודה של ד״ר עדיאל תל-אורן בנפאל היא כה חשובה ורק מי שנמצא במקום יוכל להבין זאת. מניעה של סחר וחטיפת ילדים נפאלים, למטרות עבדות וזנות בהודו, היא לב ליבה של העבודה ההומניטארית באזורים הנידחים ביותר.
ELA הארגון שבראשו ד״ר עדיאל עומד דואג כבר ל16,000 ילדים נפאלים בבתי ספר, בתי יתומים, חינוך ובריאות לקהילה.
זה הזמן לתזכר את הרעידת אדמה הנוראית שקרתה 3 שבועות לאחר שובנו. עכשיו, יותר מתמיד, זה הזמן לתמוך ולשקם את הקהילות בכפרים הנידחים ולעזור לעם הנפאלי שנלחם על חייו.
תודה על חוויה בלתי נשכחת ששינתה את חיי.
מיכל ליאור
