טנזניה היא ארץ עצומה בגודלה - מעל מליון קמ"ר שרובם כוללים אזורים פראיים לחלוטין, שהופכים את הטיול במקום למאוד אטרקטיבי לאוהבי טבע. כאשר טסתי מהדרום לצפון בין הפארק הלאומי של רואהה (Ruaha) וארושה (Arusha), צפיתי בפני הקרקע של טנזניה, שרובה רמה גבוהה יבשה למחצה, ומכוסה ערבות שיחים, עשב, אזורי סוואנה, אזורי סבך שיחים וטלאים קטנים של יערות גשם, בעיקר באזורים ההרריים.
בעבר, שטחי אדמה גדולים הוקדשו לשימור או הוגדרו כפארקים לאומיים, כמו הסרנגטי, רואהה, נגורונגורו ועוד, וחלקם הפכו להיות אזורי ציד מורשים. רבים מהפארקים הלאומיים הענקיים מחוברים זה לזה דרך פרוזדורים, שמאפשרים לחיות לשעוט בחופשיות מאחד לשני, כמעט ללא הגבלה של שטחים פתוחים.
ראיתי מאות פילים ענקיים צועדים במלכותיות בסוואנה הפתוחה, מחצצרים בהתרגשות על הג'יפ שבו הייתי ומשתובבים במים לאחר העונה הגשומה. כשהם חשים מאוימים הם עלולים לתקוף, אך בדיוק כשנראה לך שהם קרובים מדי, הם יפנו לאחור וילכו בדרך צדדית כאילו לא התכוונו לכלום או כאילו רק התאמנו בלהפחיד אותך. פילים הם אחד הכוחות ההרסניים ביותר עבור היערות. הם נוטים לרמוס כל מה שבדרכם, מחוץ לעץ אחד - הבאובב, עץ חסון ורחב במיוחד המשמש כמקור הזנה לפילים, שאוהבים לקלף שכבות מקליפת העץ ולגמוע את המים שבתוכו.
ראיתי גם אנטילופות רבות, כולל דיק-דיק, אימפאלה ויחמור. כשהאימפאלה בורחות מפני טורף, ניתן לצפות בהן קופצות מעל מכשולים באחדות מושלמת. למרות שהן מוקפות בעדר שחוסם את שדה הראייה ולמרות הקצב המהיר מאוד של הבריחה, שמונעים מהן לראות את המכשולים שלפניהן. הן מקבלות "הוראות" מפרומונים המופרשים ע"י בלוטות הריח שנקראות "fate-luck" (שנמצאות בתפיחות שחורות הממוקמות מעל הקרסוליים) של האימפאלות הקופצות לפניהם.
מעניין לראות גם את שיטות ההישרדות שהחיות פיתחו במשך השנים. לדוגמה, הציפורים בונות את הקינים שלהם על הקצוות העדינים של עצי השיטים, לשם הטורפים הכבדים יותר אינם יכולים להגיע כדי לגנוב את הביצים שלהן.
היפופוטמים הם מראה די נפוץ באזורי נהרות בפארקים של טנזניה. למרות שהם צמחוניים, הם מסוגלים להרוג בני אדם שמתקרבים אליהם בטעות בשעות החשכה, כשההיפופוטמים מתרחקים מאזורי המים (עד 30 ק"מ ללילה) כדי לרעות בעשב.
חיה צמחונית אחרת שיכולה להרוג בני אדם בטעות היא הבופלו הפראי, שהוא שונה מאוד מהבופלו המבויית האמריקאי, גם אם הוא רועה באופן חופשי. בופלו פראיים נעים בקבוצות גדולות ובמהירות רבה ויכולים בקלות לרמוס אדם.
למרות שחיות גדולות נחשבות בדרך כלל למטילות מורא יותר מחיות קטנות, גודל אינו חייב להיות קשור לקטלניות. יתושים נגועים במלאריה הם גורמי המוות השכיחים ביותר של בני אדם. דבורים אפריקניות קטלניות גורמות להרבה מאוד מקרי מוות. פרומונים שמופרשים מעוקץ של דבורה אפריקנית מושכים את הדבורים האחרות לעקוץ שוב ושוב באותו אזור, עד שהארס מתגבר על יכולת סילוק הרעלים של הקורבן. לי עצמי היה מפגש עם דבורים אפריקאיות לאחר שהתקרבתי יותר מדי לכוורת הפראית שלהן, שהיתה בתוך שקע שיצרו פילים בעץ באובב. למרבה המזל, הצלחתי לחמוק מהקבוצה שהסתערה לעברי, אך הייתי צריך לעבור מספר שוקים חשמליים כדי לפרק את החלבונים שברעל שאחת הדבורים הצליחה להזריק לתוך האצבע שלי.
הישרדות היא המפתח בטבע הפראי של טנזניה, ולא רק לגבי בני אדם. לעומת פארקים בדרום אפריקה או בקניה, אין בפארקים של טנזניה התערבות אנושית או ניהול של אוכלוסיות בעלי החיים. בקרת האוכלוסייה תלויה לחלוטין בטבע, ומה שקורה בטבע הוא מה שקורה בפארקים של טנזניה, ניצחון מזהיר או מזוויע בפראיותו הטבעית הבראשיתית.
טריפה היא רק אחת מהדרכים של הטבע לשלוט בריבוי אוכלוסייה. מכיוון שאריות נמצאים בקצה העליון של שרשרת המזון, ניתן לעיתים לראותם משחרים לטרף בפארקים של טנזניה. פעמים רבות הם יתקפו את הגורים של חיות גדולות אחרות מהם, כמו פילים, בופלו או גנו. במקרים נדירים, קבוצת אריות יתקפו פיל בוגר, נושכים שוב ושוב בנקודות התורפה שלו עד שהוא מתמוטט מאובדן דם וחולשה. שוב, זהו מצב נדיר שקורה רק בהעדרם של מקורות מזון נגישים יותר, כמו ג'ירפות.
למרות שהן גדולות מאוד ויכולות להרוג אריה במספר בעיטות של רגליהן האחוריות, ג'ירפות בקלות נופלות לטרף לאריות בעת מרדף. בסופו של דבר, הן ימעדו על סלע או עץ נמוך, ומאחר שראשיהן נמצאים בגובה של 6 מטרים מעל הקרקע, השוני בלחץ האטמוספרי יכול לגרום להם לערפול ולדיס-אוריינטציה - עד לנפילתן. גם גורי ג'ירפה הם מטרה שכיחה לאריות. כאשר ג'ירפה ממליטה הגור נופל מגובה של כ- 3 מטר עד לאדמה, ואריות במארב יכולים לחטוף אותו ולשאת אותו עימהם. אך למרות שקשה יותר לצוד חיות גדולות, אף חיה אינה בטוחה לחלוטין בטבע הפראי. גם אריה יכול להירמס למוות ע"י עדר של בופלו.
מידת זמינות המזון גם היא דרך של הטבע לשלוט באוכלוסיות של בע"ח. הסוואנה היבשה למחצה של הפארק הלאומי רואהה יכולה בקלות לקיים עשרות אלפי פילים. קרקע יבשה ופורייה מפיקה כמות עצומה של ביו-מסה בזמן החודשים הגשומים; לדוגמה, הפארק הלאומי סרנגטי הוא היצרן הפורה ביותר של ביו-מסה על פני כדור הארץ. זהו מקור בלתי נדלה של מזון עבור מאות אלפי חיות פרא שנודדות דרומה לעבר הסרנגטי הדרומי בזמן העונה הגשומה. זאת בשל עושר הקרקע, המורכבת מאפר וולקני שמקורו בהתפרצויות שאירעו בשבר הסורי אפריקני.
חשוב לציין שזמינות המזון בטנזניה שונה כיום באופן דרמטי ממה שהיתה לפני מאות אלפי שנים, כאשר אבותינו הקדמונים התפתחו בערש האנושות. שינויים באקלים גרמו לצמחיה רגישה יותר, ורוב יערות הגשם ששלטו במקום התדלדלו בשל רמיסה של שטחים נרחבים ע"י פילים, ובשל פעילות בני האדם באלפי השנים האחרונות. בשל החקלאות המבוססת על קיצוץ והבערה, הקרקע העליונה נשחקה וצמחי בר רבים אינם מסוגלים לשרוד בבית הגידול הטבעי שלהם.
החקלאות הנהוגה בידי שבטים ילידיים של טנזניה היא מונוקולטורה, שבה מגדלים וצורכים רק 3-4 זנים עיקריים של גידולים עמילניים: תירס, שעועית ושורש הקסבה. מדי פעם צורכים גם את העלים הירוקים של הקטניות והקסבה, שאת עליה יש לטחון ולבשל במשך זמן רב כדי להיפטר מתוכנה הציאנידי. הילדים אוכלים גם פירות, אך רק במידה מועטה בשל זמינותם הנמוכה. בשל תכונותיו העמידות והפולשניות, אורז סיני לבן השתלט על הקרקע והפך להיות מצרך עיקרי עבור השבטים שחיים באזורים הגשומים. למרבה הצער, הדבר מונע שימוש חקלאי בזני אורז אחרים, שהם מזינים הרבה יותר.
אמנם הדיאטה של החקלאים בטנזניה אינה תומכת בבריאות אופטימאלית בשל תכולת העמילנים הגבוהה והמגוון המצומצם שבה, אבל היא עדיין שלמה ומלאה (wholesome) ולא מזוקקת, והיא נמוכה בתכולת הבשר שלה, ולכן היא בריאה יותר מהתזונה המערבית האופיינית. (דיון בנושא של צריכה גבוהה של חלבון מבע"ח ב- http://www.thetruthaboutyourfood.com/) . האחוז הכללי של קלוריות שמגיע מחלבון הוא נמוך יחסית, בין 10%-20%, ומתוכו כ- 5%-10% מגיע מבשר. "מומחי תזונה" נוהגים להמליץ שחלבון יהווה 30% מתכולת הקלוריות. הצרכן האמריקני הטיפוסי בארה"ב צורך בממוצע לפחות כמות כזו של חלבון, ובמקרים רבים הרבה יותר מכך. מחקר נרחב גילה, שככל שצורכים יותר חלבון מהחי, יש אחוז גבוה יותר של מחלות בכל חברה שהיא.
העובדה שאורך החיים הממוצע בטנזניה הוא נמוך מאשר במדינות המערביות אינו אינדיקציה לבריאות המבוגר אלא השתקפות של אחוזים גבוהים של תמותת תינוקות בשל היגיינה נמוכה, רעב וחוסר גישה לטיפולים בטראומות בזמן לידה, תינוקות וילדות. חקלאי טנזני ילידי שהגיע לגיל 35 נראה יותר בריא ופעיל מאמריקני בן אותו גיל, שהתזונה שלו עשירה הן בחלבון מהחי והן במאכלים מעובדים ו"מזוקקים". נדיר שהטנזני ילקה במחלות הכרוניות הקטלניות של החברה המערבית (סרטן, סכרת, מחלות כלי דם ולב) ומחלות ניווניות אחרות.
נראה ששבט ההאדזה (Hadza) מתקרב במידה הרבה ביותר למה שאנשים צרכו במשך אלפי השנים האחרונות. זהו שבט קטן יחסית של ציידים מלקטים, שחי בחלקים הצחיחים יותר של הסוואנה. רוב התזונה שלהם מבוססת על צמחים, ומכילה כל מה שהנשים מצליחות לאסוף במשך השנה, כמו פרי הבאובב וסוגים שונים של שורשים ופקעות. מכיוון שמעונה לעונה המגוון משתנה, שבט ההאדזה אוסף אלפי סוגים של צמחים אכילים, בעוד שהשבטים החקלאיים נשענים בעיקר על 3-4 סוגי מאכלים. למרות שהגברים צדים לעיתים, אחוז הבשר הנצרך הוא נמוך מאוד ומוגבל ע"י נגישותו.
בהשוואה לשבטים החקלאיים, ההאדזה כמעט לא הטביעו חותם אקולוגי; הם לא מעבדים וגורמים לשחיקה, לא בונים בתים וכפרים, לא מציבים גדרות לבעלות ולבעלי חיים מבוייתים, ורק אוספים את מזונם בטבע הפראי, (במשך 4-6 שעות ליום). מספר מומחים טוענים שהחקלאות היא השטות היחידה והגדולה ביותר של בני האדם, ההורסת את האדמה, ומקדמת סביבות צפופות גם לצומח וגם לאדם ולכן מגבירה את השכיחות של מחלות מדבקות. לבני שבט ההאדזה יש שכיחות נמוכה של מחלות מדבקות וזיהומים מכיוון שהסביבה ואורח החיים שלהם מאפשרים תזונה יותר אופטימאלית למערכת החיסון. הם גם חיים ללא בעלות על נדל"ן ומה שמשתמע ממנה. הם גם חיים ללא מלחמות או מעשי איבה.
בשל השוני באקלים ובמיקום, ההאדזה אינם מייצגים באורח חייהם את הציידים המלקטים מלפני 20,000-30,000 שנה, והם גם אינם דומים בתזונתם לבני האדם מלפני 200,000 שנה ויותר, שחיו ביערות גשם טרופיים ונהנו מכמות עצומה של פירות, וירקות, ועלים ירוקים, פרחים, שורשים, וזרעים לאורך כל השנה. למרות שהדיאטה של ההאדזה בריאה יותר משל השבטים החקלאיים, תזונתם של הציידים המלקטים הללו אינה מייצגת את התזונה האופטימאלית. היא רק מראה כיצד הצליחו ההאדזה לשרוד באלפי השנים האחרונות בסביבה ובאקלים הנוכחיים.
לאחר שהשלמתי את הסקירה הראשונית שלי על דיאטות ילידיות ועל החי והצומח בטנזניה הפראית, טסתי מפארק רואהה לארושה (Arusha), ושם התחלתי בטיפוס על הר הקילימנג'ארו. אמנם מקובל לעשות זאת ב- 7-9 ימים כדי להסתגל לעלייה לגובה של 5895 מ', אך לי נשארו רק 3 ימים בטנזניה לפני הטיסה לארץ והייתי סקרן לראות מה יעלה בידי לעשות. בעיקר, רציתי לנסות גישה תזונתית להתמודדות עם מחלת גבהים ללא הסיוע של תרופות או חמצן.
מאחר שבועיות חנקן המתרחבות בנוזלי הגוף בעת לחץ נמוך הן הגורמות העיקריות למחלת גבהים, נמנעתי מלאכול מזונות עשירים בחנקן (כמו קטניות, אגוזים וכמובן בשר, דגים ומוצרי חלב) 3 ימים לפני ובמשך הטיפוס. במקום זאת, אכלתי רק מזונות עמילניים (כולל מוצרי דגנים), ירקות ופירות, כדי לשמור על רמת חנקן נמוכה ברקמות. כדי לסייע בהעברת החמצן לתאים, לקחתי את תוסף המזון דימתיל גליצין (DMG) וכן שאפתי אויר בנשימה סרעפתית עמוקה, שמאפשרת לכמות הגדולה ביותר של חמצן להגיע לדם שבנאדיות הריאות. לקחתי גם אנדורה (Endura), תוסף מזון בצורת אבקה שמשפר את ייצור האנרגיה ע"י ניטור הרמות של מגנזיום וגלוקוז. בצורה זו הצלחתי לטפס על הקילימנג'ארו בזמן שיא של 41 שעות וללא שימוש בחמצן או בתרופות נגד מחלת גבהים.
לאחר שרצתי את 30 הק"מ הראשונים בעליה מתונה יחסית ניגשתי לבונגלו שלי, מקווה לתפוס שנת לילה טובה לפני היציאה לחלק הבא של הטיפוס. לרוע המזל, גיליתי שעלי לחלוק את אזור השינה המצומצם שלי עם אדם שהיה חולה מאוד בשפעת והחזיק אותי ער חלק גדול הלילה בגלל השיעולים וההתעטשויות שלו. במטרה למנוע הידבקות במחלה תחת מצב סטרס פיזי שאפתי תמציות פעילות של שמנים ארומטיים המוכחות כמעכבות צמיחת וירוסים וחיידקים ופטריות. בכל זאת, זה היה בלתי אפשרי להמשיך לשאוף מהשמנים כשהצלחתי בסופו של דבר להירדם.
למותר להגיד, שכאשר הגעתי למחנה הבסיס (בגובה של 4,700 מ' מעל פני הים) בשתים בבוקר למחרת היום, הייתי מותש מחוסר שינה ומהמאמץ של הטיפוס המהיר עד לנקודה זו, ללא זמן התאקלמות. הצירוף של התייבשות (מטיפוס במדבר גבוה), תשישות, והחשיפה למחלתו של חברי לאוהל הובילו להתחלה של צינון שהרס את הניסיון שלי לנוח לפני הטיפוס הסופי לעבר הפסגה. אחרי שינה קצרה, קטועה, ומלאת סיוטים, משכתי את עצמי החוצה משק השינה החם בסביבות חצות הלילה והתחלתי לטפס בשלג כבד וברוח. ללא אור אחר מלבד הפנס שעל מצחי, טיפסתי לאט ובהתמדה, צעד אחר צעד בחשיכה. בשלב זה, הטיפוס היה תלול, כמעט אנכי וללא פיתולים, ואני הייתי בשיא של הצינון שלי וסובל מכוויות קור. כל 20-30 צעדים הייתי פשוט נעמד, נרדם, וחולם שאני נמצא שוב בחמימות של שק השינה.
לבסוף הגעתי לנקודת גילמן (נקודת השיא של החלק התלול ביותר), הנמצאת רק 250 מ' מתחת לגובה הפיסגה, אבל במסלול מתון וארוך של כמה שעות. העדפתי לא להמשיך עד לפיסגה כשאני חולה. החלטתי שהגובה שהגעתי אליו, קרוב ל- 5,700 מ', הוא מספיק למטרת ה"מחקר" הפרטי שערכתי לגבי מחלות גבהים. הסתובבתי וירדתי במסלול התלול והמושלג, מדי פעם החלקתי כשהנעליים משמשות כמחליקי סקי, תוך שאיפה תכופה של תמציות השמנים. בסביבות חמש בבוקר הגעתי למחנה הבסיס והלכתי לישון. להפתעתי, התעוררתי לאחר 3 שעות ללא זכר לצינון שלי. רצתי את כל הדרך עד לשער השמורה, ושם שוחחתי עם המדריכים והסוכנים של חברות הטיפוס. כולם נדהמו מכך שהצלחתי להגיע לנקודת גילמן תוך 41 שעות בלבד, ללא תרופות, חמצן או זמן הסתגלות, וללא מחלת גבהים.
למרות שהטיפוס על הקילימנג'ארו בזמן כה קצר היה אחד הניסיונות הכואבים והמפרכים שעברתי, זה היה שווה. כשאתה מרשה לעצמך לסבול מדי פעם, אתה מונע מנפשך להזדקן; זהו היתרון של לחיות כמעט תמיד על הגבול של חוסר נוחות. בני האדם המודרניים בחברה המערבית הסתגלות לחיים שופעי נוחות עם שמיכות פוך וכריות של נוצות אווז ומלונות של 5 כוכבים ופינוקים מיותרים, מפחדים מאתגרים והרפתקאות, והופכים לתיירים של החיים במקום לחיות. עלי להודות, עם זאת, שניסיון ספציפי זה היה מעל ומעבר, וודאי פיצה על כל הזמנים שביליתי בנוחות...
בסוף אוקטובר 2010 אני לוקח קבוצה ל- 9 ימים של טיפוס יותר נוח על הקילימנג'ארו, שיאפשר לנו זמן רב להתאקלם ולנוח. בנוסף, במקום לעשות את הטיפוס הסופי באמצע הלילה, נישן במחנה אוהלים בלוע הר געש שעל הקילימנג'ארו, ובבוקר - כאשר הכל בהיר - נתעורר ונעפיל 200 מ' לפסגה. משם נוכל לצפות באחד המראות המדהימים בעולם, כולל הר הגעש מרו הסמוך לשמורת קילימנג'ארו, והמרחב העצום של מישורים פראיים, 5,000 מ' מתחתינו. טיול זה יוצע במחיר נוח, שווה לכל נפש.
לאלה שיכולים לאפשר לעצמם יותר מכך, אני לוקח קבוצה קטנה לספארים העיקריים של טנזניה בפברואר 2011, בזמן של שיא ההגירה של הגנו בסרנגטי. נטוס לארושה ונראה את כל הפארקים העיקריים, כולל שמורת הנגורונגורו, ואז נטוס דרומה לרואהה כדי לחוות ספארי פראי ומרוחק באמת. כל אותו זמן נקבל אירוח מלכותי, יסיעו אותנו במכוניות ספארי, נשהה באוהלים מהודרים ואלגנטיים, ויגישו לנו אוכל טבעוני מעולה. מסע זה של 13 ימים ו- 12 לילות הוא יקר יותר מהטיפוס לקילימנג'ארו באוקטובר, אבל הוא עדיין זול בכמחצית המחיר מכל חבילת ספארי אחרת.
