מאוד נהניתי מהטיול. הדברים שנהניתי מהם הכי הרבה היו:
א. הטרק למרדי הימל היה בלתי ייאמן ביופיו ומלהיב.
ב. השהות בבית נפאלי בנאמקי היתה חוויה ייחודית, לבוא במגע עם אורח החיים הנפאלי האותנטי ועם נפאלים.
ה. אחרון חביב, אני חושב שהאנשים שהצטרפו לטיול היו קבוצה מדהימה של אנשים.
א. הטרק למרדי הימל היה בלתי ייאמן ביופיו ומלהיב.
ב. השהות בבית נפאלי בנאמקי היתה חוויה ייחודית, לבוא במגע עם אורח החיים הנפאלי האותנטי ועם נפאלים.
ג. המפגש עם הילדים ב- (ELA (Everest learning Academy היה נוגע ללב ומעורר השראה.
ד. ההרצאות שנתת לנו במשך הטיול היו מעניינות ומשעשעות כאחד.ה. אחרון חביב, אני חושב שהאנשים שהצטרפו לטיול היו קבוצה מדהימה של אנשים.
בכל עליה קשה במיוחד חיכה לנו במעלה ההר אחד הבחורים הנפאלים שדאג להרוות את צמאוננו עם תה/מיץ שהוכן במקום. כל פעם שסיימנו את הטראק, מותשים ובו זמנית מרוגשים מהנוף המטורף שנגלה אל מול עינינו- הצוות הנפאלי כבר חיכה לנו עם ארוחת צהריים טעימה ומשביעה, וכנ"ל גם בערב.
בסיום כל מסלול, עוד לא הספקנו להגיע ליעד והצוות כבר העמיד לנו את כל האוהלים במקום, והכין ארוחת ערב מדהימה. כל יום האוכל היה יותר ויותר מדהים, פשוט לא האמנו שכל האוכל הוכן בתנאי שטח.
הכל היה טרי, עם תבלינים וניחוחות מקומיים, אכלנו הרים של אורז מקומי עם תרד, ותפוחי אדמה וירקות, ותבשילים, ומרק ירקות ביתי, ומומו'ס (כיסוני בצק עם ירקות) ופקאודות טבעוניות, וכשהטמפרטורות ירדו קיבלנו אספקה שוטפת של תה צמחים חם בשביל שלא יהיה לנו קר.
ארוחות הבוקר היו לא פחות מרשימות, פירות טריים, ופורידג'(דייסת אורז חמה רכה) עם בננות ודבש מקומי, פנקייקים מדוחן ועוגות תירס, דלעת מבושלת עם לחם "נאן" פריך ומלפפונים ענקיים שנקטפו במקום.
הטראק שעשינו- מרדי הימל הוא אחד המסלולים הכי לא מתויירים מה שעושה אותו לאפילו עוד יותר מיוחד.
תוך כדי העליה צפינו בנופים של הרים מושלגים, נהרות ענקיים המתפתלים בקניונים אדירים, כפרים יפייפיים שמשובצים על מדרונות הרכסים. עברנו ביערות לאורך הנהר, הכל היה ירוק ויפייפה, ואני בפעם ראשונה שמעתי את צליל ה"שקט". בלי מכוניות, בלי עשן בלי רעש, שקט דממה, רק אנחנו וקול המים הזורמים מנהחל.
ביום האחרון של הטראק עלינו ל 4800 מטרים.
לאורך המסלול צפינו בחלק מהפסגות הגבוהות בעולם כמו הדולגירי והאנפורנה המתנשאים לגובה של מעל 8,000 מ'. ראינו את המצ'פוצ'רה המפורסם בעל צורת זנב הדג קרוב מאי פעם ויכולנו כמעט לגעת באנפורנה 1.
שם למעלה למעלה עשינו מדיטציה כולנו יחד, הודינו בשקט בלב על כך שניתנה לנו ההזדמנות לחוות את החוויה המדהימה הזו. היום הזה, שעלינו לגובה 4,800 מ' היה אחד הימים המדהימים בחיי.
משם ירדנו לאורך הנהר Mahrdi Khola
ירידה ארוכה ושוב הנופים המרהיבים פשוט עוצרי נשימה.. הרים, עמקים , אגמים, ויערות. בסוף הירידה הגענו לנחל שם התרעננו ושחינו, התחזקנו עם עוד (!) ארוחת צהריים מלכותית ונשכבנו כולנו על הדשא בשביל לספוג קצת ויטמין די..
אחרי מנוחה בפוקרה ומסאג' מסורתי, וכמובן עוד אוכל (בירידה של הטראק כבר יכול לאכול נייטרוג'ין, אז מאותו רגע כמעט כל מה שאכלנו היה דאל באט=אורז עם עדשים,
כל יום, כל היום. עם עוד כמה תוספות..)
ELA - Everest Learning Academy
נסענו לנמקי להניח את אבן הפינה לבית היתומים הבא, כפר שנמצא כ6 שעות נסיעה מפוקרה.
היתה נסיעה ארוכה אבל שוב עצרנו לשחות באמצע להתרעננות קלה. הגענו לנמקי כשכבר היה חשוך. ומעכשיו אני מחלקת הטיול לשניים. לפני מנקי ואחרי מנקי.
ירדנו מהטרקטור (אין כבישים סלולים להגיע לכפר) ונדהמנו לגלות שכל הכפר הגיע לפגוש אותנו. כולם בירכו אותנו לשלום בהתרגשות רבה. ילדים, מבוגרים, וזקני הכפר, כל אחד מאיתנו קיבל צעיף שזור בפרחים שנקטפו במקום במיוחד בשבילנו. טקור דיבר בנפאלית וסיפר לאנשי הכפר על פתיחת בית היתומים.
הם לא הפסיקו למחוא כפיים, "טנק יו ד"ר טי, טנק יו, טנק יו ד"ר" היה מרגש עד דמעות. [ד"ר תל-אורן הוא הנשיא והמייסד של ELA.]
התחלקנו לזוגות ואומצנו על ידי משפחה נפאלית לשני לילות.
כל זוג אכל ארוחת ערב נפאלית עם המשפחה, הבית צנוע וקטן, כשמחוץ לבית יש חדרון שרותי בול פגיעה, אף פעם אין מים חמים, וכל הבנות ישנות על דק עץ בחדר חצי פתוח.
כל הבית מעוטר בעיתונים המודבקים על הקירות, כשקמים בבוקר הדבר הראשון שעושים זה איסוף מזון לבאפלו.
את כל הכביסה מכבסים ביד- בחצר הבית או באגם בכפר, הנשים משפשפות את הבגדים על אבן או עם מברשת קירצוף, שוטפות היטב ופורשות לייבוש.
שדות אורז ענקיים מקיפים את הכפר ומעניקים לו גוון מיוחד,
חיות מסוג יאק, באפלו,כלבים, תרנגולים ואפרוחיהם, חתולים, כבשים, חזירים מתרוצצים כולם יחד באושר גדול. כשהסתכלתי על כל החיות האלה והילדים המדהימים האלה עם החיוכים הענקיים נזכרתי פתאום באיזה הרצאה שראיתי פעם בטד -של ברי שוורץ שמדבר על פרדוקס הבחירה, הוא מדבר על כך שאנשים אומללים כי יש להם יותר מדי אפשרויות בחירה. הנפאלים חיים כל כך בפשטות ועם זאת כל כך אסירי תודה על המעט שיש להם.
שיחקנו עם הילדים, למדנו על חיי הכפר ביום-יום, ביקרנו בבית הספר המקומי, (ראינו איך 40 תלמידים מצטופפים בחדר של 20 מ"ר), היינו בבית החולים של הכפר- (חדר וחצי ללא שום היגיינה), התנדנדנו עם הילדים על נדנדות הבמבוק, התחבקנו איתם, שיחקנו איתם, בערב כל הכפר אירגן עבורנו מסיבה, ריקודים, מוזיקה, הם רקדו ריקודים נפאלים, ואנחנו רקדנו "צעד תימני" ובסוף רקדנו כולם ביחד.
עכשיו רגע, מכירים את זה שיודעים להעריך את הרגעים היפים בחיים רק בדיעבד? רק כזיכרון? אז בשבילי, בזמן שהיינו שם, בזמן שרקדנו כולם מחובקים במעגל גדול, עם כל האנשים המדהימים האלה, זה היה אחד מאותם רגעים שאתה מבקש בלב שהזמן יעצור מלכת, ואני אוכל לשים לב לכל פרט הכי קטן, בשביל לחוות את אותה תחושה גם אחרי.
בוקר למחרת עלינו על הטרקטור ושיירה של ילדים רצו אחרינו וצעקו נמסטה.
משם התחלנו בנסיעה ארוכה לפרבטיפור, לכיוון בית הספר- Everest Learning Academy.
כל יום בנפאל היתה תחושה כזאת של הנה, זה הרגע הכי מדהים בטיול, יותר מזה כבר לא יהיה, אבל באמת שכל יום פשוט הפתיע מחדש.
בדרכנו לפרבטיפור ד"ר תל-אורן דיבר איתנו על טביעת רגל אקולוגית. וכל טביעתו של כל אדם בחברה והשפעתה, ואי-אפשר להמנע ממחשבות על התרומה שלנו כחברה מערבית לכדור הארץ ועל התרומה שלי כישות אינדיוידואלית.
ככל שרמת החיים גבוהה יותר - טביעת הרגל האקולוגית עולה.
פעם קראתי איפשהו שלו כל בני האדם היו חיים ברמת חיים מערבית, היינו זקוקים לחמישה כדורי-ארץ. נדדתי עם המחשבות האלה כל הנסיעה,חשבתי על חלוקת המשאבים בין תושבי כדור הארץ, ועל כמה שהיא לא שוויונית, על זה שכל מה שאנחנו עושים משפיע בסופו של דבר על הסביבה הקרובה והרחוקה שלנו, ובסוף יוצא שאנחנו מנצלים משאבים על חשבון מדינות כמו נפאל..
הסתכלתי מבעד לחלון והתחלתי לחשוב על כל הדברים שריגשו אותי בשנה האחרונה: קידום בעבודה, מחשב חדש, עוד אייפוד, עוד עסקה שסגרתי. ואז חשבתי על המשפחה שאירחה אותנו, והתביישתי. אני חושבת ששם, בנסיעה ההיא באוטובוס, החלטתי עם עצמי בשקט בשקט שמעכשיו הדברים אצלי יהיו טיפ טיפה שונים, הסדר עדיפות קצת ישתנה, והמודעות לא תהיה יותר מילה ללא תפקיד.
הרגשתי שכל הטיול לנפאל היה שווה ולו רק בשביל התובנה הזו..
אבל החלק המדהים באמת היה עוד לפנינו. הגענו ל-Everest Learning Academy,
בכניסה עומד אוטובוס עם הלוגו של אקופוליטן ועליו כתוב "Thank you Dr.T and friends",
נכנסנו לכיתה הראשונה, וכל הילדים קמו ואמרו בקול אחד Good morning Dr .T!
אפשר היה לראות את ההתרגשות בעיניהם. ילדה אחת קמה והתחילה להקריא באנגלית משהו שהיא כתבה על הבית ספר, ועל ההזדמנות האדירה שניתנה לה ללמוד.
כל הילדים ציירו לנו ציורים של הלוגו אקופוליטן, והאוטובוס של אקופוליטן, וכדור הארץ, וכמעט כולם כתבו Thank You
על הציורים.
כל כיתה שנכנסנו הדהימה אותנו מחדש. כל הילדים היו לבושים בתלבושת אחידה, המורות לבשות סרי ורוד יפייפה והמורים חולצות טורקיז מכופתרות עם עניבות.
בכיתה של הגן חובה היתה ילדה כבת 3-4, שניגשה לקיר עליו היה כתוב כל ה-ABC
והקריאה בקול כל אות ואחרי כל אות מילה באנגלית שמתחילה באותה אות. כל הכיתה חזרה אחריה, אחריה קמה ילדה ונוספת והקריאה את לוח הכפל.
היינו עם קייט במשך כל הטרקים, ואז שוב בבית ספר. קייט היא בחורה צעירה שהגיעה לנפאל במסגרת טראק לפני 8 חודשים ופשוט נשארה שם עם הילדים להתנדב בבית ספר. ראינו את כל האהבה שהילדים מרעיפים עליה והיא עליהם. אננדה (בנו של טקור שליווה אותנו במהלך כל הטרק והאח הנפאלי של קייט) עשה לנו סיור ולקח
אותנו לחדר המחשבים. 4 מחשבים לכל בית הספר. קייט סיפרה שהם כל כך מתרגשים כל פעם שיש שיעור מחשבים שהם בכלל לא יודעים איך לגשת לזה.
אני שואלת את עצמי מה יש במקום הקסום, הפשוט וה"מתפתח" הזה, שמייצר ילדים מהסוג הזה. המורים שלי התחננו אלי שאלמד, מלהטטים בכל מתודה וטריק אפשרי כדי לזכות בתשומת הלב שלי ושל חבריי לספסל הלימודים, והילדים האלה, ששגרת יומם מתחילה לפנות בוקר בעבודה מייגעת בשדות ומסתיימת מאוחר בלילה, ורק אחרי שהושלמו כל משימות הבית השונות, הם ספוג שקולט ולומד כל מה שנואיל בטובנו לזרוק לכיוונם.
התקדמנו לאטובוס, שוב ראיתי את האוטובוס "
Thank you Dr.T"
ודמעות חנקו את גרוני. פתאום הכל היכה בי, החיים בנמקי, טביעת הרגל האקולוגית,
הילדים המדהימים האלה.
פתאום קלטתי באמת את המימדים העצומים של מה שהדוקטור נותן לילדים האלה.
פתאום קלטתי כמה ענק הלב שלו.
הרי זה לא נתפס בכלל, זה אפילו לא בלקסיקון היומיומי שלנו- לעזור ככה. וכמה זה עצוב שזה לא. וכמה זה מספק כשזה כן.
משם המשכנו לביתם של טאקור (הבאבא של קייט, ואננדה, להנחת אבן הפינה לבית היתומים הבא שיבנה.) גם שם קיבלו אותנו כמו מלכים. תחילה ארוחה נפאלית מצוינת שבישלו אישתו של טאקור ואימו, ולאחר מכן הגיעו ילדים ומבוגרים להנחת אבן הפינה שרקדו, ושמחו והתרגשו כל כך בטקס הנחת אבן הפינה.
הרגשתי שיש לי מלא דברים לעכל, התרוצצו לי מלא מחשבות בראש ורק רציתי לקחת את היומן שלי ולהתחיל לכתוב הכל, בשביל לא לשכוח אף רגע. הריסורט בגולאגט היה מושלם בדיוק למטרה הזו.
הגענו לפארק הלאומי המפורסם בצ'יטואן, שם רכבנו על הפילה של הדוקטור- שריג'אנהקאלי.. מאוחר יותר לקחנו אותה לנהר ושטפנו אותה במים חמימים.
בהמשך היום שטנו לאורך הנהר וחזינו בשקיעה הכי יפה שראיתי בחיי.
ד"ר תל-אורן ניגן בחליל מנגינות מקסימות ואנחנו רק צפינו בשקיעה, מחויכים, מרוצים, ובעיקר אסירי תודה.
מעולם לא היה לי "טיול אחרי צבא" חיכיתי 7 שנים לחוייה קצת שונה, וזכיתי בה.
לכל מי שמתלבט- אנא, אל תחשבו פעמיים. זו חוויה שתתרום לכם המון, ויותר מזה- לילדים המדהימים האלה.
זה טיול בגישה של ויתור, ויתור על הישראלי שבך, המערבי שבך. במקום להגיע לנפאל ולהפוך אותה לישראל, זה לעשות את ההפך, זה להגיע למקום וללמוד אותו ,ללמוד ממנו.
אני רוצה להודות לכל הקבוצה המדהימה- ג'ון, מרי, שי, ילנה, אנה, ג'וליה, ג'ייקוב.
לקרישנה טאקור וכל הפורטרים,
וכמובן תודה ענקית לד"ר תל-אורן.
תודה רבה על חוויה יוצאת דופן בשם כל הקבוצה, ובשם כל ילדי נפאל.
נתראה בנפאל במרץ:)
אור
בסיום כל מסלול, עוד לא הספקנו להגיע ליעד והצוות כבר העמיד לנו את כל האוהלים במקום, והכין ארוחת ערב מדהימה. כל יום האוכל היה יותר ויותר מדהים, פשוט לא האמנו שכל האוכל הוכן בתנאי שטח.
הכל היה טרי, עם תבלינים וניחוחות מקומיים, אכלנו הרים של אורז מקומי עם תרד, ותפוחי אדמה וירקות, ותבשילים, ומרק ירקות ביתי, ומומו'ס (כיסוני בצק עם ירקות) ופקאודות טבעוניות, וכשהטמפרטורות ירדו קיבלנו אספקה שוטפת של תה צמחים חם בשביל שלא יהיה לנו קר.
ארוחות הבוקר היו לא פחות מרשימות, פירות טריים, ופורידג'(דייסת אורז חמה רכה) עם בננות ודבש מקומי, פנקייקים מדוחן ועוגות תירס, דלעת מבושלת עם לחם "נאן" פריך ומלפפונים ענקיים שנקטפו במקום.
הטראק שעשינו- מרדי הימל הוא אחד המסלולים הכי לא מתויירים מה שעושה אותו לאפילו עוד יותר מיוחד.
תוך כדי העליה צפינו בנופים של הרים מושלגים, נהרות ענקיים המתפתלים בקניונים אדירים, כפרים יפייפיים שמשובצים על מדרונות הרכסים. עברנו ביערות לאורך הנהר, הכל היה ירוק ויפייפה, ואני בפעם ראשונה שמעתי את צליל ה"שקט". בלי מכוניות, בלי עשן בלי רעש, שקט דממה, רק אנחנו וקול המים הזורמים מנהחל.
ביום האחרון של הטראק עלינו ל 4800 מטרים.
לאורך המסלול צפינו בחלק מהפסגות הגבוהות בעולם כמו הדולגירי והאנפורנה המתנשאים לגובה של מעל 8,000 מ'. ראינו את המצ'פוצ'רה המפורסם בעל צורת זנב הדג קרוב מאי פעם ויכולנו כמעט לגעת באנפורנה 1.
שם למעלה למעלה עשינו מדיטציה כולנו יחד, הודינו בשקט בלב על כך שניתנה לנו ההזדמנות לחוות את החוויה המדהימה הזו. היום הזה, שעלינו לגובה 4,800 מ' היה אחד הימים המדהימים בחיי.
משם ירדנו לאורך הנהר Mahrdi Khola
ירידה ארוכה ושוב הנופים המרהיבים פשוט עוצרי נשימה.. הרים, עמקים , אגמים, ויערות. בסוף הירידה הגענו לנחל שם התרעננו ושחינו, התחזקנו עם עוד (!) ארוחת צהריים מלכותית ונשכבנו כולנו על הדשא בשביל לספוג קצת ויטמין די..
אחרי מנוחה בפוקרה ומסאג' מסורתי, וכמובן עוד אוכל (בירידה של הטראק כבר יכול לאכול נייטרוג'ין, אז מאותו רגע כמעט כל מה שאכלנו היה דאל באט=אורז עם עדשים,
כל יום, כל היום. עם עוד כמה תוספות..)
ELA - Everest Learning Academy
נסענו לנמקי להניח את אבן הפינה לבית היתומים הבא, כפר שנמצא כ6 שעות נסיעה מפוקרה.
היתה נסיעה ארוכה אבל שוב עצרנו לשחות באמצע להתרעננות קלה. הגענו לנמקי כשכבר היה חשוך. ומעכשיו אני מחלקת הטיול לשניים. לפני מנקי ואחרי מנקי.
ירדנו מהטרקטור (אין כבישים סלולים להגיע לכפר) ונדהמנו לגלות שכל הכפר הגיע לפגוש אותנו. כולם בירכו אותנו לשלום בהתרגשות רבה. ילדים, מבוגרים, וזקני הכפר, כל אחד מאיתנו קיבל צעיף שזור בפרחים שנקטפו במקום במיוחד בשבילנו. טקור דיבר בנפאלית וסיפר לאנשי הכפר על פתיחת בית היתומים.
הם לא הפסיקו למחוא כפיים, "טנק יו ד"ר טי, טנק יו, טנק יו ד"ר" היה מרגש עד דמעות. [ד"ר תל-אורן הוא הנשיא והמייסד של ELA.]
התחלקנו לזוגות ואומצנו על ידי משפחה נפאלית לשני לילות.
כל זוג אכל ארוחת ערב נפאלית עם המשפחה, הבית צנוע וקטן, כשמחוץ לבית יש חדרון שרותי בול פגיעה, אף פעם אין מים חמים, וכל הבנות ישנות על דק עץ בחדר חצי פתוח.
כל הבית מעוטר בעיתונים המודבקים על הקירות, כשקמים בבוקר הדבר הראשון שעושים זה איסוף מזון לבאפלו.
את כל הכביסה מכבסים ביד- בחצר הבית או באגם בכפר, הנשים משפשפות את הבגדים על אבן או עם מברשת קירצוף, שוטפות היטב ופורשות לייבוש.
שדות אורז ענקיים מקיפים את הכפר ומעניקים לו גוון מיוחד,
חיות מסוג יאק, באפלו,כלבים, תרנגולים ואפרוחיהם, חתולים, כבשים, חזירים מתרוצצים כולם יחד באושר גדול. כשהסתכלתי על כל החיות האלה והילדים המדהימים האלה עם החיוכים הענקיים נזכרתי פתאום באיזה הרצאה שראיתי פעם בטד -של ברי שוורץ שמדבר על פרדוקס הבחירה, הוא מדבר על כך שאנשים אומללים כי יש להם יותר מדי אפשרויות בחירה. הנפאלים חיים כל כך בפשטות ועם זאת כל כך אסירי תודה על המעט שיש להם.
שיחקנו עם הילדים, למדנו על חיי הכפר ביום-יום, ביקרנו בבית הספר המקומי, (ראינו איך 40 תלמידים מצטופפים בחדר של 20 מ"ר), היינו בבית החולים של הכפר- (חדר וחצי ללא שום היגיינה), התנדנדנו עם הילדים על נדנדות הבמבוק, התחבקנו איתם, שיחקנו איתם, בערב כל הכפר אירגן עבורנו מסיבה, ריקודים, מוזיקה, הם רקדו ריקודים נפאלים, ואנחנו רקדנו "צעד תימני" ובסוף רקדנו כולם ביחד.
עכשיו רגע, מכירים את זה שיודעים להעריך את הרגעים היפים בחיים רק בדיעבד? רק כזיכרון? אז בשבילי, בזמן שהיינו שם, בזמן שרקדנו כולם מחובקים במעגל גדול, עם כל האנשים המדהימים האלה, זה היה אחד מאותם רגעים שאתה מבקש בלב שהזמן יעצור מלכת, ואני אוכל לשים לב לכל פרט הכי קטן, בשביל לחוות את אותה תחושה גם אחרי.
בוקר למחרת עלינו על הטרקטור ושיירה של ילדים רצו אחרינו וצעקו נמסטה.
משם התחלנו בנסיעה ארוכה לפרבטיפור, לכיוון בית הספר- Everest Learning Academy.
כל יום בנפאל היתה תחושה כזאת של הנה, זה הרגע הכי מדהים בטיול, יותר מזה כבר לא יהיה, אבל באמת שכל יום פשוט הפתיע מחדש.
בדרכנו לפרבטיפור ד"ר תל-אורן דיבר איתנו על טביעת רגל אקולוגית. וכל טביעתו של כל אדם בחברה והשפעתה, ואי-אפשר להמנע ממחשבות על התרומה שלנו כחברה מערבית לכדור הארץ ועל התרומה שלי כישות אינדיוידואלית.
ככל שרמת החיים גבוהה יותר - טביעת הרגל האקולוגית עולה.
פעם קראתי איפשהו שלו כל בני האדם היו חיים ברמת חיים מערבית, היינו זקוקים לחמישה כדורי-ארץ. נדדתי עם המחשבות האלה כל הנסיעה,חשבתי על חלוקת המשאבים בין תושבי כדור הארץ, ועל כמה שהיא לא שוויונית, על זה שכל מה שאנחנו עושים משפיע בסופו של דבר על הסביבה הקרובה והרחוקה שלנו, ובסוף יוצא שאנחנו מנצלים משאבים על חשבון מדינות כמו נפאל..
הסתכלתי מבעד לחלון והתחלתי לחשוב על כל הדברים שריגשו אותי בשנה האחרונה: קידום בעבודה, מחשב חדש, עוד אייפוד, עוד עסקה שסגרתי. ואז חשבתי על המשפחה שאירחה אותנו, והתביישתי. אני חושבת ששם, בנסיעה ההיא באוטובוס, החלטתי עם עצמי בשקט בשקט שמעכשיו הדברים אצלי יהיו טיפ טיפה שונים, הסדר עדיפות קצת ישתנה, והמודעות לא תהיה יותר מילה ללא תפקיד.
הרגשתי שכל הטיול לנפאל היה שווה ולו רק בשביל התובנה הזו..
אבל החלק המדהים באמת היה עוד לפנינו. הגענו ל-Everest Learning Academy,
בכניסה עומד אוטובוס עם הלוגו של אקופוליטן ועליו כתוב "Thank you Dr.T and friends",
נכנסנו לכיתה הראשונה, וכל הילדים קמו ואמרו בקול אחד Good morning Dr .T!
אפשר היה לראות את ההתרגשות בעיניהם. ילדה אחת קמה והתחילה להקריא באנגלית משהו שהיא כתבה על הבית ספר, ועל ההזדמנות האדירה שניתנה לה ללמוד.
כל הילדים ציירו לנו ציורים של הלוגו אקופוליטן, והאוטובוס של אקופוליטן, וכדור הארץ, וכמעט כולם כתבו Thank You
על הציורים.
כל כיתה שנכנסנו הדהימה אותנו מחדש. כל הילדים היו לבושים בתלבושת אחידה, המורות לבשות סרי ורוד יפייפה והמורים חולצות טורקיז מכופתרות עם עניבות.
בכיתה של הגן חובה היתה ילדה כבת 3-4, שניגשה לקיר עליו היה כתוב כל ה-ABC
והקריאה בקול כל אות ואחרי כל אות מילה באנגלית שמתחילה באותה אות. כל הכיתה חזרה אחריה, אחריה קמה ילדה ונוספת והקריאה את לוח הכפל.
היינו עם קייט במשך כל הטרקים, ואז שוב בבית ספר. קייט היא בחורה צעירה שהגיעה לנפאל במסגרת טראק לפני 8 חודשים ופשוט נשארה שם עם הילדים להתנדב בבית ספר. ראינו את כל האהבה שהילדים מרעיפים עליה והיא עליהם. אננדה (בנו של טקור שליווה אותנו במהלך כל הטרק והאח הנפאלי של קייט) עשה לנו סיור ולקח
אותנו לחדר המחשבים. 4 מחשבים לכל בית הספר. קייט סיפרה שהם כל כך מתרגשים כל פעם שיש שיעור מחשבים שהם בכלל לא יודעים איך לגשת לזה.
אני שואלת את עצמי מה יש במקום הקסום, הפשוט וה"מתפתח" הזה, שמייצר ילדים מהסוג הזה. המורים שלי התחננו אלי שאלמד, מלהטטים בכל מתודה וטריק אפשרי כדי לזכות בתשומת הלב שלי ושל חבריי לספסל הלימודים, והילדים האלה, ששגרת יומם מתחילה לפנות בוקר בעבודה מייגעת בשדות ומסתיימת מאוחר בלילה, ורק אחרי שהושלמו כל משימות הבית השונות, הם ספוג שקולט ולומד כל מה שנואיל בטובנו לזרוק לכיוונם.
התקדמנו לאטובוס, שוב ראיתי את האוטובוס "
Thank you Dr.T"
ודמעות חנקו את גרוני. פתאום הכל היכה בי, החיים בנמקי, טביעת הרגל האקולוגית,
הילדים המדהימים האלה.
פתאום קלטתי באמת את המימדים העצומים של מה שהדוקטור נותן לילדים האלה.
פתאום קלטתי כמה ענק הלב שלו.
הרי זה לא נתפס בכלל, זה אפילו לא בלקסיקון היומיומי שלנו- לעזור ככה. וכמה זה עצוב שזה לא. וכמה זה מספק כשזה כן.
משם המשכנו לביתם של טאקור (הבאבא של קייט, ואננדה, להנחת אבן הפינה לבית היתומים הבא שיבנה.) גם שם קיבלו אותנו כמו מלכים. תחילה ארוחה נפאלית מצוינת שבישלו אישתו של טאקור ואימו, ולאחר מכן הגיעו ילדים ומבוגרים להנחת אבן הפינה שרקדו, ושמחו והתרגשו כל כך בטקס הנחת אבן הפינה.
הרגשתי שיש לי מלא דברים לעכל, התרוצצו לי מלא מחשבות בראש ורק רציתי לקחת את היומן שלי ולהתחיל לכתוב הכל, בשביל לא לשכוח אף רגע. הריסורט בגולאגט היה מושלם בדיוק למטרה הזו.
הגענו לפארק הלאומי המפורסם בצ'יטואן, שם רכבנו על הפילה של הדוקטור- שריג'אנהקאלי.. מאוחר יותר לקחנו אותה לנהר ושטפנו אותה במים חמימים.
בהמשך היום שטנו לאורך הנהר וחזינו בשקיעה הכי יפה שראיתי בחיי.
ד"ר תל-אורן ניגן בחליל מנגינות מקסימות ואנחנו רק צפינו בשקיעה, מחויכים, מרוצים, ובעיקר אסירי תודה.
מעולם לא היה לי "טיול אחרי צבא" חיכיתי 7 שנים לחוייה קצת שונה, וזכיתי בה.
לכל מי שמתלבט- אנא, אל תחשבו פעמיים. זו חוויה שתתרום לכם המון, ויותר מזה- לילדים המדהימים האלה.
זה טיול בגישה של ויתור, ויתור על הישראלי שבך, המערבי שבך. במקום להגיע לנפאל ולהפוך אותה לישראל, זה לעשות את ההפך, זה להגיע למקום וללמוד אותו ,ללמוד ממנו.
אני רוצה להודות לכל הקבוצה המדהימה- ג'ון, מרי, שי, ילנה, אנה, ג'וליה, ג'ייקוב.
לקרישנה טאקור וכל הפורטרים,
וכמובן תודה ענקית לד"ר תל-אורן.
תודה רבה על חוויה יוצאת דופן בשם כל הקבוצה, ובשם כל ילדי נפאל.
נתראה בנפאל במרץ:)
אור
